החלטה בתיק בש"א 20355/07

המבקש (המשיב להמרצת הפתיחה) עותר להורות על סילוק התביעה על הסף, ולחלופין להורות על העברתה למסגרת תובענה רגילה (וזאת בין היתר, על מנת לאפשר למבקש להגיש תובענה לסילוק יד מהמקרקעין).

הבקשה והתגובה נסבות על שורה של טענות עובדתיות הקשורות להחלטות שונות של המבקש, אך הטענה המקדמית והעיקרית לדעתי, היא כי הסמכות העניינית נתונה לבג"צ, שכן מדובר בתקיפה ישירה של החלטתו המנהלית של המבקש.

בהמרצת הפתיחה נטען, כי המשיב בשיתוף עם המועצה האזורית דרום השרון, יזם הליך של שינוי יעוד של שטח קרקע במתחם מסויים (בגודל של כ-810 דונם).  במסגרת הסכמת המשיב לשינוי ייעוד הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המשיב יהיה בעל הזכויות במתחם לאחר שינוי הייעוד, בהתאם לשני מסלולי פיצוי- על שטח של כ-250 דונם מכלל המתחם הוחלה החלטה 717 ואילו על יתרת השטח הוחלה החלטה 727.  המשיב טען, כי הסכמה זו התבטאה בהחלטת המבקש מיום 31/10/95 (נספח א' להמרצת הפתיחה). 

בעקבות החלטה זו, נחתם בין הצדדים ביום 25/2/96 הסכם הרשאה לתכנון שבו נקבע, בין היתר, כי על הנהלת המבקש לאשר את מסירת המקרקעין במתחם למשיב, לא יאוחר משנה אחת מתום תקופת ההרשאה לתכנון.

בעקבות ההסכם, החל המשיב בהליכי תכנון של המתחם, במטרה לשנות את ייעודו מייעוד חקלאי למתחם של אזור תעסוקה ומסחר.  תכנית מתאר מקומית, בהתאם לייעוד החדש, פורסמה ביום 9/11/00.

החל מאישור תכנית המתאר, ביקש המשיב מהמבקש כי ייחתם חוזה פיתוח בין הצדדים, שיתאם להחלטת המבקש ולהסכם בין הצדדים. 

בין הצדדים התעוררו חילוקי דיעות בעניין אופן חישוב השטחים להם זכאי המשיב, ובעקבותיהם, הגה המבקש רעיון, לפיו המשיב יקבל את כל הפיצוי המגיע לו בקשר עם כל המתחם ששינה את ייעודו, ב"מסלול" של החלטה 727 בלבד.

בשל סיבות מסויימות, הסכים המשיב להצעת המבקש, ובמסגרת מכתבו מיום 4/11/01, הודיע על וויתור האופציה לקבלת כל התמורה או חלקה.

בעקבות כך, הוציא המבקש החלטה בה אישר את ויתור המשיב, ובה נקבע, בין היתר- "מאושרת החלת החלטת מועצה 727 או כל החלטה אחרת שתחול במקומה".  ביום 15/11/01, שלח המבקש אל המשיב טיוטת הסכם לחתימה (נספח ט' להמרצת הפתיחה), וזאת בהתאם להנחיות בעניין הוראות מעבר שניתנו בפסיקת בג"צ, לפיהן ככל שבהחלטה שהקנתה את הזכויות בעיסקה נכללו המילים "או כל החלטה אחרת", הרי שניתן להשלים את העיסקה עד ליום 15/11/01, ואילו ככל שמילים אלה לא נכללו בהחלטה, הרי שהמועד הקובע להשלמת העיסקה הוא 31/12/06 (הוראות המעבר הוגדרו כ"החלטה 972").

המשיב טוען, כי המבקש מסרב לקייים את ההסכם בין הצדדים, תוך שהוא "נתלה" על כך שהמשיב לא חתם על הסכם ההשבה עד ליום 15/11/01, ובכך איבד את זכותו לפיצוי על פי החלטה 727.

המשיב עתר להורות כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים, שמצאה את ביטויה בהחלטת המשיב מיום 31/10/95 (נספח א' להמרצת הפתיחה) ובעקבותיה נחתם הסכם הרשאה לתכנון (נספח ב' להמרצת הפתיחה) היא ההסכמה היחידה המחייבת הקיימת בין הצדדים.  בנוסף, עתר המשיב להצהיר כי הוא עמד בכל התחייבויותיו על פי ההסכם והוא זכאי לאכיפתו, וכן כי המבקש הפר את הוראות ההסכם בכך שלא הקצה את הזכויות בשטח מסויים למשיב במועדים שנקבעו בהסכם.

בנוסף, עתר המשיב להצהרות נוספות הנוגעות להחלטות שהתקבלו אצל המבקש, שהינן קריטיות לענייננו, ושיאוזכרו מייד.

אני מסכים עם טענת המבקש, לפיה התובענה מהווה ניסיון ל"תקיפה ישירה" של החלטה 972 ואופן יישומה, ובמסגרתה מבוקש, למעשה, לחרוג מהוראות המעבר.

המשיב טוען בתגובתו, כי עניינה של התובענה היא בקשה למתן פסק דין הצהרתי לתקפותו ואכיפתו של הסכם ההרשאה לתכנון מיום 25/2/96, ועילת תביעתו היא חוזית, ואינה נשענת על תקפן של ההחלטות המנהליות.

המשיב מאזכר בתגובתו את החלטתו של כב' השופט איתן אורנשטיין בבש"א 17644/07, ה"פ 682/07 מינהל מקרקעי ישראל נ' קיבוץ פלמחים (21/10/07), וטוען כי היא אינה חלה בנסיבות העניין, שכן היסוד הדומיננטי בתובענה הנוכחית הוא הבקשה להצהיר על תקפותו של ההסכם בין הצדדים.

מעיון בהחלטה האמורה, ניתן להיווכח, כי היא נסבה על נסיבות דומות ביותר לנסיבות ענייננו. במסגרת ה"פ 682/07 עתר קיבוץ פלמחים למתן הצהרה לפיה יש להחיל את החלטה 717 של מועצת המינהל, מכח הוראת מעבר 972, על קרקע מסויימת באזור התעשייה של הקיבוץ, וכפועל יוצא מכך, לחתום עימו על חוזה פיתוח ביחס לשטח. הקיבוץ טען, בין היתר, כי המינהל הקציב לו ימים ספורים למימוש העיסקה, ומנגד, טען המינהל כי הקיבוץ לא עמד בתנאי הוראות המעבר.

כב' השופט אורנשטיין בחן את העקרונות המשפטיים הרלוונטיים ל"תקיפה ישירה" וקבע כי הם חלים על התובענה שלפניו, על פי נוסחה.

בהחלטה האמורה אוזכר פסק הדין בע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל (6/12/06), בו נדון אופן הסיווג בין עניינים מנהליים לבין עניינים אזרחיים, ונקבע כי מבחני הסיווג נשענים לא רק על מהותו העניינית של הנושא, אלא גם על מבחנים פונקציונליים השאובים מצרכים של מדיניות שיפוטית, ובכל מקרה יש לבחון את היסוד הדומיננטי בתובענה.

בענייננו, הסעד ההצהרתי בדבר תוקפן של ההסכמות בין הצדדים בשנים 195 ו-1996, ואכיפת ההסכם, הם סעדים עיקריים בהליך, אך הם אינם היחידים, וקיימים סעדים הצהרתיים נוספים, ומרכזיים לא פחות, התוקפים באופן ישיר את החלטות המבקש.